מכתב הפרופסורים על מבקר המדינה 

כל מי שעוסק בארגונים, ובכללים והתקנות המפעילים אותם, יודע כי אין די לכתוב ביקורות. יש גם צורך לאכוף אותם. חוקים ישנם למכביר במדינה. הבעיה היא שאין אוכפים אותם. לעיתים, במכוון. ולכן החוקים נהפכים להיות "אות מתה" בספר החוקים.
כמו דו"ח העוני הנמסר פעם בשנה ותוכנו נשכח לאחר זמן קצר, כך גם דו"ח המבקר. בטכס שמונצח בתקשורת, נראה המבקר מוסר את הדו"ח עב הכרס לשלטונות. נשיא המדינה, יו"ר הכנסת ועוד נכבדים. כולם מחייכים. אפילו מעלעלים בדו"ח.
לעומתם, רוב האוכלוסייה איננה קוראת את הדו"ח. היא מקבלת תמצית בעיתונות הכתובה והאלקטרונית. ממה שאנו קוראים בעיתונות, מצא המבקר עיוותים רבים במבוקרים שלו. אבל אנו, ציבור האזרחים, שמעיין בעיתונות, אנו לא יודעים אף פעם האם העיוות תוקן והאם מי שעשה אותו באופן שגרתי - ננזף או נענש, לא משום שעבר עברה פלילית דווקא, אלא, למשל, כיוון שלא הגיב כנדרש לפניות הציבור, או שתשובותיו לקו בהעברת האחריות מגורם לגורם ללא הצדקה, או שכספים המיועדים לחלוקה לאוכלוסייה מוגדרת - לא חולקו. או שועדות שנקבעו ומונו לא כונסו אפילו פעם אחת ולא סיימו את עבודתן. אין כאן אלמנט
פלילי, אבל מקבלי השירות לא זכו לקבלו.
כל זאת כתבתי על המבקרים הקודמים ודוחות הביקורת שלהם.
דוחות אלה, כמו גם ועדת ביקורת המדינה, האמורה לדון בדוחות המבקר ולוודא את אכיפתם, לא יצרו תחושה של אמינות בתכלית קיומם. אולי, הייתה שביעות רצון עצמית אצל חברי הועדה אך לא אצל הציבור בכללותו. הציבור לא יודע בבירור מהו תפקידה של הועדה לביקורת המדינה ואין לו שמץ של מושג האם היא מוודאת שהביקורת יוצרת שיפור במערכת. האם ווידאה שכל סעיפי הביקורת שנבדקו לפני שנתיים, לדוגמא, נבדקו גם השנה, ונמצא שהם לא חזרו על עצמם, או לא שופרו כפי שנדרש בדו"ח? הציבור אינו יודע כי הוועדה לא טורחת להביא לידיעתו, באמצעי סביר הידוע לרוב הציבור, מהי פעילותה וכיצד נבחנת הצלחתה. היא גם לא פונה ומזמינה תגובות מהציבור. היא "רק" מתכנסת. עוד תופעה של חוסר אמון בוועדות הכנסת.
עתה אני מגיע אל המבקר הנוכחי, השופט בדימוס מיכה לינדנשטראוס. לעניות דעתי, קיימים אצלו שני פגמים נוספים, נוסף על שני הפגמים שנזכרו קודם: פגם האכיפה, ופגם המעקב לטובת הציבור בין סעיפי הביקורת שפורסמו בדו"ח לבין מה שנעשה בהקשר להם גם ביחידות המבוקרות ולא רק אצל היועץ המשפטי לממשלה.
הפגם השלישי, הוא תופעת ההדלפות הבלתי פוסקות לתקשורת של נושאים שרק החלו לחקור אותם אצל המבקר. ההדלפות אינן תקינות משום שאצל חלק ניכר מהציבור, עצם מסירת נושא לחקירה, או לבדיקה, אצל המבקר, זה כבר עשן מעורר חשד. כי כידוע: אין עשן ללא אש. מכיוון שישנן הדלפות רבות ממשרד המבקר, ומצד אלה שמוסרים לו את התלונות לבדיקה, ישנה תחושה בציבור שכל המדינה היא מושחתת. בנוסף, ציבור המבוקרים שהודלף עליהם והחלו לקבל תגובות שליליות ברובן מהציבור גם בעת הבדיקה, נוקטים בפעילות הגנה אוטומטית, במקום לעשות במלאכתם שלשמה נבחרו, הם מתחילים להקצות משאבי זמן על מנת להתכונן לחקירה. כתוצאה מכך, מקבלי השירות שלהם מפסידים חלק מהותי מזמנם ותשומת ליבם. בקצרה: אי אפשר לעבוד והמורל נמוך. יתרה מכך, דומני שהחקירות המרובות וההדלפות יוצרות אצל חלק גדל והולך של הפקידות העוסקת בעבודה השוטפת חשש מלקבל החלטות. כתוצאה מכך, הקצב של הפעילות יורד ורמת הבירוקרטיה - עולה.
הפגם השני, הוא שישנן הרבה התחלות של בדיקות אצל המבקר אך אין תוצאות לבדיקות. תוצאות המסתיימות או בכתב אישום או באמירה שאין אשמה או שאין ראיות להאשמה. וכשאין קו סיום להאשמות הסיטונאיות, נוצרת תחושה שהגשת התלונות הפכה לספורט לאומי ושחלק מהן היא "מניפה" של האשמות בתקווה שאחת מתוכן תמצא פגם כלשהו.
זוהי לדעתי הסיבה למכתב הפרופסורים. לא הייתי מציע לזלזל באמירתם. היותם פרופסורים אינו אומר שאין להם דעה על המתרחש במדינה. חלקם, גם עוסק במסגרת עבודתם במינהל ומשפטים. כמו כן, בל נשכח כי הם מעמידים בכל שנה ציבור של סטודנטים השותה ברובו את דבריהם בצמא. להערכתי, התחושה שלהם היא גם תחושה של שדרה רחבה בציבור.